מכיניסטית מספרת

השביל הזה מתחיל כאן

טוב, איך מתחילים לספר מה זה החיים במכינה? אני חושבת שאתחיל מהסוף להתחלה. בשבועיים וחצי האחרונים לא שהינו במתחם עצמו, אפילו לא היינו בעכו. בשבועיים וחצי האחרונים הספקנו לבקר בירושלים, קריית גת, יקנעם וערד. הספקנו לעבוד במפעל, לטפס על כיפות, לרדת בגאיות, לשבת במעגלי דיאלוג עם ערבים- מוסלמים, בדואים ודרוזים וגם לדון על נושאי יזמות חברתית. אפילו שמענו את נשיא המדינה. אני יכולה לספר לכם המון על כל אחת מהחוויות, על הקשיים שבה, על הסיפוק, על העייפות ועל כל אספקט שאתם מסוגלים להעלות על דעתכם. אבל אם אני אסתכל על התמונה הכוללת, השבועיים וחצי האלה מתארים בדיוק איך החיים שלנו במכינה נראים. הפעילות העמוסה לצד הקשיים הפיזיים והמנטליים המלווים כל אחד ואחד מאיתנו הם המהות שבפעילות שלנו במכינה.

לפני שהמכינה התחילה, יצאנו לטיול גיבוש שהתקיים ב-3-4 ביולי. את הטיול התחלנו במעגל פתיחה, בשיחה על השיר "יוצא לאור", של אהוד בנאי. הבית הראשון שלו, מתאר את התחושות שאיתן באנו למכינה:

"השביל הזה מתחיל כאן
בין סניף בנק למעין
לא סלול, לא תמיד מסומן
השביל הזה מתחיל כאן. "

חוסר הודאות שבשביל לא מסומן, בדרך לא מוכרת וגם לא ממש מקובלת היה אחד החששות הגדולים שליוו אותי בחתימה על דח"ש (דחיית שירות) ובכניסה למכינה. לא ידעתי למה אני נכנסת, אבל כן ידעתי שזה הולך להיות צעד גדול וקשה.
אני חושבת שזו גם הסיבה שבגללה הגעתי לפה. הגעתי בשביל האתגר, ההעצמה, ההתמודדות והקושי. הגעתי לפה בשביל האנשים - אסופה מיוחדת במינה של אנשים מכל חור אפשרי בארץ שהתקבצה למטרה משותפת, מטרה שתכל'ס, קצת קשה לנו להגדיר. אבל עדיין, זו מטרה שמעירה אותנו בכל בוקר מחדש, מטרה שגורמת לנו לרוץ על החוף של עכו באימוני ההכנה לצבא ולהתווכח במדרשה על נושאים ברומו של עולם.

בסוף, לכולנו כאן קשה. כל אחד מאיתנו מתמודד פה עם קושי אחר, אישי מאוד. אבל אנחנו מתמודדים, וזו המהות של המקום הזה - להתעלות על עצמנו. בינתיים לכולנו הייתה הזדמנות לעשות את זה. לחלקינו (וגם לי) זה קרה בנודדים צפון- טיול שיצאנו אליו בספטמבר. לחלקינו זה קורה באימוני ההכנה לצבא או בכל פעם שהוא נכנס למקום ההתנדבות שלו. לחלקינו זו הדירה שלנו, המרחק מהבית, או אפילו האוכל. אבל בסופו של כל יום לכל אחד מאיתנו יש את האנשים שהוא חוזר אליו- החברים שהוא מצא ועדיין מוצא פה. זה חלק מהיופי של המכינה, מערכת התמיכה החזקה שמתבססת פה, הגיבוש הקבוצתי, הבית שאנחנו בונים פה ביחד. ככל שהמכינה מתקדמת והימים חולפים, הקשיים נעשים יותר גדולים, האחריות שבידיים שלנו יותר גדולה, וכל התחושות מועצמות.

אחד הלקחים הכי גדולים שלמדתי פה עד עכשיו הוא שאני צריכה להסתכל להתמודדויות שלי בעיניים, לא להתחמק מהן, כי ככה לא משתפרים. אז עם ההבנה הזו, אני מסתכלת אל המחר, עם כל מה שהוא הולך להביא עלינו, ומחכה בכיליון עיניים שהוא יגיע.