אחריי

הסתיימה תחרות הכתיבה השנתית לזכרה של בת חן שחק

 

 

בת חן שחק נהרגה בפיגוע בפורים 96 ביום הולדתה ה15. לאחר מותה מצאו הוריה של בת חן יומנים רבים אשר כתבה במשך שנים רבות. הכתיבה עבור בת חן היתה מקום מפלט להביע את כל אשר על ליבה. המרגש בסיפור של בת חן שעל ליבה לא היו רק -החברים בכיתה, אהבות, המריבות עם האחים או ההורים. בת חן הרבתה לכתוב על כל אשר אירע בחברה הישראלית באותם שנים- מלחמת המפרץ, רצח רבין, דתיים וחילונים, חוסר סבלנות. שום דבר לא עבר לידה- הכל היא ספגה, הכל היא חוותה והדרך להתמודדות מבחינתה היתה הכתיבה. בת חן מסמלת יותר מכל אכפתיות  ומעורבות חברתית.  לזכרה של בת חן  אנו מקיימים, זו השנה הרביעית, תחרות כתיבה בקרב כלל חניכי "אחריי!" בשיתוף העמותה להנצחת בת חן שחק ז"ל.

 

התחרות נקראת "אני ישראלי", ועוסקת ב"ישראליות" ובסובלנות וקבלת האחר.

ניתן לכתוב שירים, סיפורים, כתבות, ראיונות או כל דבר העולה על דעתכם.  כל הקטעים שיגיעו לתחרות יפורסמו בספר שיפורסם עם תם התחרות והקטעים הזוכים יזכו את כותביהם בפרס.
הזמן לשליחת הקטעים הסתיים. הזוכים יוכרזו בטקס שיתקיים באירוע המסכם של התנועה בהר הרצל ביום שישי ה-25/6/10 במעמד שר הביטחון מר אהוד ברק וראש עיריית ירושלים מר ניר ברקת

אתר העמותה להנצחת בת חן שחק ז"ל - http://www.batchen.co.il/site/

 

 

 

הקטע הזוכה בתחרות בשנה שעברה

 

קו 394 / טימור אפשטיין, מכינת גל

האוטובוס הגיע, כולם רצים וזורקים את התיקים הגדולים שלהם בתא המטען למטה ומתחילים לעלות לאוטובוס בחיפזון. אני רגוע, יודע שיש לי מקום מוזמן מראש ואין סיכוי שאעמוד הפעם, הולך ברוגע מניח את התיק ומסתדר בתור המבולגן לעליה לאוטובוס. התור דחוס, אינו מסודר, כולם ממהרים, דוחפים וחסרי סבלנות רק רוצים לתפוס מקום באוטובוס, מקום לבד וליד חלון. הם מראים כרטיסים לנהג ומסתערים פנימה. לבסוף אני עולה אחרון לאוטובוס, כבר כולם יושבים, מראה את הכרטיס לנהג, נכנס פנימה ומתיישב במקומי. ליידי יושב איזה שביליסט מצוי, הוא התחיל  את שביל ישראל לפני בערך חודשיים וסיים אותו, אחרי זה נח חמישה ימים בעיר ועכשיו בדרך הביתה. מבטו מאושר ויש לו חיוך כאילו כבש את הרי האלפים, מיד עם תחילת הנסיעה הוא נרדם וחולם על הבית. מאחורי יושבים זוג פנסיונרים שבאו ביחד עם עוד זוג חברים לחופשה על מנת לנוח קצת, להירגע. החליטו לצאת מהבועה שלהם ולהתערבב קצת עם צעירים. בשני המושבים מולי יושבים שני עובדים זרים, כנראה מניגריה. זה נראה כאילו הם חברים והם נוסעים למרכז כי שם ימצאו עבודה טובה יותר. לפניהם יושבת קבוצה של ארבעה חיילים, שריונרים. לפי החולצות הם ברגילה, נסעו לעשות קורס צלילה שני כוכבים ולחגוג מעט ביחד. הם שמחים ועדין לא חושבים על כך שיום ראשון חוזרים לשגרה. באותו זמן בספסל האחורי יושבים ומרעישים חמישה חבר'ה צעירים לפני גיוס שירדו לחגוג את האירוע. סוג של מסיבת גיוס פרטית, לאחר שיחה קצרה איתם הבנתי את פשר המהומה, שניים מהם מתגייסים לגבעתי, אחד גולני, עוד אחד לצנחנים והאחרון ג'ובניק בחיל האוויר. כולם רבים איפה יותר שווה ומי יותר טוב וזה אף פעם לא נגמר...לידם יושבים מספר תיירים יחד עם בחור הזוי עם גיטרה, ילד פרחים שכזה. הם מחליפים חוויות מהשבוע שעבר עליהם וצוחקים המון. מספר מושבים מהם יושבת משפחה, האב נרדם, שתי הבנות רבות ביניהן בזמן שהאם מנסה להרגיע את הבנות ולטפל באחיהם הקטן. בצורה אירונית למדי יושב לידם זוג צעיר שנסע לחופשה, הוא בן 26 והיא בת 24, בדיוק נגמרה תקופת המבחנים באוניברסיטה והם היו צריכים לנוח ולחדש אנרגיות. פגשתי עוד שלוש זוגות על האוטובוס. אחד מן הזוגות מחר עובר דירה מרחובות לת"א, מעניין איך הם יסתדרו ומאחל להם הצלחה ושלום בית. לידם יושבות שלוש בנות, חברות בגיל 17 הן קצת רועשות ומציקות לזוג אשר לידן. שואלות אותם שאלות ומתעניינות בעניינים רומנטיים. הזוג קצת עייף אבל הבנות מצחיקות אותן, אז השיחה ביניהם נמשכת. לפתע קם בחור צעיר ומתחיל לצעוק על הנהג שידליק מזגן כי חם באוטובוס והוא מרגיש כמו בתנור חימום, אבל הנהג בשלו איננו מתייחס. הנהג נראה דיי מבוגר, לא זוכר בדיוק את גילו אבל אני יודע שהוא היה בחרמ"ש ונלחם בששת הימים ונפצע מרימון ביום כיפור וכיום יש לו כבר נכדים והוא עדין עובד כנהג אוטובוס כי הוא אוהב את זה; לפחות זה מה שהוא אומר. מה שכן הוא נוהג כמו מטורף, במהירות גבוהה גם בסיבובים ולא עוצר לרגע ומוביל כל אחד מאיתנו לדרכו.

הצעיר הוא בחור בן עשרים ושלוש, בדיוק סיים לעבוד שנתיים בעיר ועכשיו סוף סוף חוזר הביתה. עימו יושבים עוד שני חבר'ה כמוהו שאחד מהם היה שש שנים בעיר והשני שלוש שנים. זה סוג של טרנד שיורדים לעבוד שם אחרי צבא, לפני או אחרי הטיול המפורסם להודו, דרום אמריקה או אוסטרליה. לעומתם יושב שם אחד שלא הסתדר בעיר ועכשיו נוסע למרכז לנסות את מזלו שם. אני, טימור אפשטיין, גם אני שביליסט ואת הבחור שיושב ליידי אני מכיר מכיתה ז', הוא אחד מהחברים הכי טובים שלי. שנינו לקחנו חופש ויצאנו לטיול שחלמנו עליו, שביל ישראל, 940 ק"מ שעוברים בכל הארץ ובהחלט היו שווים את זה. שנינו עייפים מאוד ודיי תשושים אבל מאושרים ומלאי חוויות ורק רוצים להגיע הביתה.

כולנו יושבים באוטובוס של קו 394 מאילת לת"א, לכל אחד על האוטובוס יש סיפור שונה וחיים שונים לחלוטין וזאת בדיוק ישראל. חיפשתי הגדרה לישראלי אבל לא מצאתי והבנתי שגם כנראה לא אמצא. כל אחד מן הפרטים באוטובוס הזה מייצג את החברה הישראלית שלנו- והאוטובוס הזה הוא מדינת ישראל! אנחנו המדינה היחידה עם כל כך הרבה דעות, דתות, עדות וזרמים המשקפיים מגוון רחב של בני אדם שונים ומדהימים וזה הקושי להגדיר מיהו ישראלי? כולנו כל כך שונים ומיוחדים וזאת בשבילי ישראל, מיוחדת במינה...

 



תאריך 20.05.2010