 |
חויית הבוגר ב"אחריי!"מבין כל החוויות אותן זכיתי לעבור במסגרת "אחריי!", חווית הבוגר היא המשמעותית ביותר, והיא למעשה ההגשמה המעשית של כל הדברים שספגתי במשך שנה של "אחריי!".
בסדרת חנוכה זכיתי לראות מהו החומר ממנו קורצתי. בשלושת הימים המדהימים האלו היה כל כך קשה שזה לא יאמן, ובמסע ביום האחרון חשבתי שיותר טוב מזה אין (את זה חשבתי בסיום, באמצע המסע בקושי נשמתי, שלא לדבר על להפעיל תאי מוח), כי עברתי את זה והרגשתי גאה בבוקר שלמחרת להסתכל במראה ולחייך (ואחר כך לבכות מהסימנים הכחולים על הכתפיים, אבל זה עניין אחר לגמרי...). כל מבצעי ההתרמות וההתנדבויות השונות שלקחתי בהם חלק דרך "אחריי!" עזרו לי לגבש את הידיעה שבלתת יש גם הרבה לקבל, ובסופו של דבר גם הנאה אישית לדעת שעשית טוב למישהו סתם ככה כי אתה יכול (ורוצה). שנת האימונים עצמה הייתה מלאה בעליות וירידות במוראל, בכושר האישי, ובתחושה הפנימית. למדתי את ערך ההתמדה, את חשיבות תשומת הלב לפרטים הקטנים, מנהיגות לצורותיה, קבוצתיות, ומימשתי את ניצחון המחשבה על קשיים דרך כל הדברים שעשינו (ריצה עם חבל באה לי בסיוטים עד עכשיו, אני מקווה ש"אחריי!" יממנו לי את הטיפול פסיכולוגי הנחוץ).
כשסיימתי את השנה, עם כל מה שהיה בה, הרגשתי טוב. הנה, עשיתי את זה, חשבתי לעצמי. למדתי, התפתחתי, העלתי את הביטחון העצמי, הפכתי לבעלת מוטיבציה עם רצון להגיע למצוינות בהכל. ספגתי כל כך הרבה, עשיתי דרך ארוכה עם עצמי, מה יותר טוב מזה? מסתבר שיש יותר טוב מההרגשה הזאת שעמדתי במשהו כל כך קשה ואינטנסיבי. קוראים לזה דוגמא אישית, וזאת רמה אחת מעל להכל שמצליחה לאתגר ולגרום לי לחשוב בצורה שונה. עם תחילת הגיוסים נזכרים בבוגרים שלך וכמה שתפסת מהם, כמה הם נראו לך איכותיים ומלאים במוטיבציה, רצון לתרום, רצון לעזור, ובעיקר מלאים ברעל אחרייניקי מוזר כזה שגרם להם להיות המטורפים שכל כך אהבת, הערכת, ורצית להיות בדיוק כמוהם.
ועכשיו - אתה זה שעומד עם חולצה של "אחריי!" בפני הרבה עיניים חדשות ומסוקרנות שבוחנות אותך מכל עבר, לומדות ממך, ואפילו קצת מקבלות ממך השראה (והמבט אותו מבט, אתה נזכר בעצמך שנה שעברה מסתכל על הבוגרים באותן עיניים ומבין שיש לך אופציה להשפיע כמו שהשפיעו עליך). עכשיו אתה לא חושב על האימון רק בשביל עצמך. כי אתה לא כאן בשביל עצמך, אתה כאן בשביל החבר'ה החדשים (אבל זה רק לכאורה). עכשיו אתה חושב על אלו שמסתכלים עליך ובוחנים כל טעות שתעשה, כל הפרת כלל, כל מעשה טיפשי.
הם לומדים ממך, והם יחשבו עליך בעוד שנה כשהם יעמדו מול החדשים שלהם.
מה שהם ילמדו על "אחריי!" והמימד הערכי של "אחריי!", ואיך הם עצמם יהיו כבוגרים – תלוי בך בעקיפין. אתה מייצג משהו, והכי חשוב: אתה דוגמא אישית.
והאמת, אם נודה בזה - אתה פשוט מת שהם יתפסו ממך כמו שתפסת מהבוגרים שלך...
כשאתה בוגר אתה לא יכול להפסיק לרוץ כי קשה לך. לא רק כי אתה מוותר לעצמך, אלא בעיקר כי אתה מוותר מראש על אותו אחד שנושא מבטו אליך כדוגמא אישית. כי אם אתה הפסקת, איך בכלל הוא אמור להצליח? איך הוא אמור להאמין שאפשר לנצח את הכאב והקושי רק ע"י המחשבה אם אתה מוותר על הרעיון הזה? כשאתה יודע שאתה דוגמא אישית, אתה רוצה להיות הכי טוב שאתה יכול. וזה מוציא ממך פשוט המון.
אתה לוקח יותר אחריות ומנהל יותר 'פרוייקטים' – כי אתה רוצה שילמדו ממך לקחת אחריות ויוזמה. אתה יוזם פרוייקטים ומגדיל ראש – כי אתה רוצה שלאט לאט תחדור הידיעה שאם אנחנו לא נעשה אז פשוט לא יהיה, ושאפשר וכדאי תמיד לעשות.
אתה עוזר לכל מי שרוצה ולא רוצה – כי אתה רוצה שהקבוצה תלמד את ערך החברות והעזרה ההדדית.
אתה מתנדב הרבה יותר – כי אתה רוצה להעניק לאחרים את החדווה בנתינה ללא תמורה.
אתה נשאר אחרון להשלים את ה6 סיבובים האלו – כי אתה רוצה ללמד אותם את ערך האמינות כדי שהחבר'ה ידעו שזאת לא בושה להיות אחרון כי העיקר שעשית את זה כמו שצריך.
אתה עושה דברים בשקט ובלי צעקות והתלהבויות – כי אתה יודע שככה אפשר להראות להם שמנהיג שקט הוא עדיין מנהיג.
אתה נשאר תחת האלונקה יותר זמן וגם אחרי שאתה יוצא אתה מחליף מיד אחר, ואתה עושה את האקסטרא סיבוב עם זה שקשה לו למרות שסיימת, אתה מדבר יפה עם הבנאדם הכי מעצבן בקבוצה, אתה שותק כשכולם עומדים בח', אתה מגיע בזמן לאימונים, אתה עושה טלפונים, מכין דף קשר, מעביר חימום, כותב דפי מידע ועזר על הצבא, מראה איך עושים פזצטא, שם ראשון בוץ על הפנים, מצקצק כמו שצריך כשעושים פניה בהליכה, ואפילו מחייך בשכיבות סמיכה כשהמדריך מבקש.
וכל זה כי אתה יודע שמסתכלים עליך, לומדים ממך, מתרשמים ממך, בוחנים אותך, ובסופו של יום – אם באמת השתדלת, מקבלים ממך השראה. ולהעניק השראה לאנשים, זה הדבר הכי מדהים שיש. חווית הבוגר ב"אחריי!" היא לדעתי הפואנטה האמיתית כאן. אין טעם לעבור שנה ב"אחריי!" – ולא להגשים את מלוא הפוטנציאל שטמון בך בזכות מה שעברת.
המטרה הסופית היא לא לרוץ 16 ק"מ ב-5 דקות, וגם לא לעשות 80 שכיבות סמיכה כל חצי שעה. המטרה הסופית היא לתת מעצמך את מה שאתה יודע שיש בך. פשוט כמשמעו – להשתמש פרקטית במה שלמדת.
זאת התנסות אדירה, מלאה בלמידה וצמיחה, והכי חשוב – אתגר אישי והגשמה עצמית.
כאן זה התכלס – מה שאתה עושה עכשיו, משפיע על העתיד. משפיע על חבר'ה עם מוטיבציה ושמחת חיים מדהימה, ועל החוויה האישית שלהם ב"אחריי!". חוויה אותה אני רוצה להעצים בנוכחותי ועזרתי, כי אני יודעת כמה הדברים הקטנים האלו - החיוכים, החיזוקים, הדאגה והאכפתיות יכולים להשפיע. השינוי בפני החברה עליו דיברו אתנו הרבה מתחיל כאן, בדאגה לפיתוח מנהיגות צעירה לעתיד ע"י מנהיגות צעירה של הבוגרים - בהווה.
אתה משקיע בשביל החבר'ה החדשים כי אתה יודע שאתה עושה כאן משהו אמיתי. אתה עוזר לזרוע בהם את אותם זרעים של עשייה והגשמה עצמית – כדי שהם יוכלו לעשות זאת בעתיד לאנשים אחרים בחייהם.
ולסיכום,כשאתה חוזר הביתה בחיוך - אתה מבין שלקחת את כל מה שלמדת וספגת והפמנת בשנה של "אחריי!" ובעצם הוצאת אותו כלפי חוץ. אחרים הפיקו משהו מאותו אור שהצלחת לייצר על ידי הנוכחות שלך או המעשים שלך.
להיות בוגר ב"אחריי!" זאת הנאה גדולה, ואני מקווה ששאר הבוגרים מרגישים כמוני, ושכך ירגישו החדשים שיבואו אחרינו, כי מלתת יש המון לקבל. וזה המשפט הכי נכון שאפשר להגיד על היותך בוגר ב"אחריי!", כי עם כל אימון שאתה בא בשביל לעזור לחדשים – אתה מקבל פי אלף בחזרה.
[אלו הם רשמי ממספר אימונים, ואני יודעת שהרגשתי תתעצם בהמשך הארוך והמעניין שכולל את סדרת חנוכה, סדרת פסח, הסדרה המסכמת – ובעיקר בכל הדרך בין לבין]. מאת: ארינה טורופ, 21/5/2004
|
"!חויית הבוגר ב"אחריי 
|
|
