אני אחרונה, אבל אני ממשיכה לרוץ. ואני מזיעה, וכואב לי בכל כך הרבה מקומות שאפילו אין טעם לנסות להבין איפה בכלל כואב לי, ואני מרגישה כאילו מישהו דורך לי על הריאות. ואני על סף לוותר, ולהגיד "די, זהו, אני לא יכולה יותר" - ואני לא אטעה. אבל אני ממשיכה - עד הגדר שמה, ואחריה עד הרמזור ההוא.

החברים שלי לא מבינים אותי, לא מבינים למה אני עושה את זה לעצמי.
"הרי את לא בכושר" אחד מהם אמר לי, "אז למה במקום להיכנס לכושר לבד ולאט את קופצת ישר למים העמוקים עם הכרישים?".

והתשובה היא פשוטה: כי אם אני לא אעשה את זה עכשיו, אני לעולם לא אעשה את זה. אם אני לא אתחיל עכשיו ואקפוץ ישר למים העמוקים, אני אדדה לי במים הרדודים במשך כל חיי, וזה לא מה שאני רוצה.

אז אני רצה, ומזיעה וכואב לי.

ואני לא מוותרת.

----

"ביום הראשון - הכי קשה" ככה אמרנו לעצמנו, ניחמנו את עצמנו, כשהגענו להתחיל לעבוד את הארץ. אני עוד זוכר את היום ההוא - בכל חיי לא זכור לי יום גרוע מאותו היום המקולל. זה היה היום הכי חם בחיי, הכי כואב בחיי, הכי מטיש והכי שובר. וחזרתי ושיננתי שזה רק היום הראשון, שהיום הראשון הכי קשה. ולא נשברתי.

למחרת, קמתי מעודד: עברתי את היום הראשון. התעלמתי מהשרירים התפוסים ומהיבלות בידיים וברגליים, וקמתי שמח ומאושר לכך שהיום, היום בטוח יהיה יותר קל מאתמול - כי יום קשה מאתמול כבר לא ייתכן. לא שיערתי לעצמי שהשרירים התפוסים, החתכים והפצעים והיבלות - אוו, היבלות - יגרמו ליום השני להיות יותר גרוע ויותר כואב מהיום הראשון. והפעם כבר לא היה מה לשנן.

המשפחה בבית לא מבינה. גם מהציונים ומהתומכים שבהם יש שעדיין שולחים לי מכתבים, בהם הם טוענים בתוקף שהם לא מבינים אותי. שהרי תראו את הרצל, וכמה הוא השיג על ידי קונגרסים ודיפלומטיה. חבורה של נערי שמנת שתלך ותתחיל לעבוד את ארץ ישראל לא תצליח להשיג כלום.

והתשובה שלי אליהם היא פשוטה: כי אם אני לא אעשה את זה עכשיו, זה לא ייעשה לעולם. אם עכשיו אני לא אכאב ואבכה ואעבוד, אם עכשיו אני אוותר, לעולם לא ניישב את ארץ ישראל. לחלקנו נמאס, חלקנו וויתרנו, את חלקנו המחלות והעבודה הקשה הכניעו, חלקנו ברחנו: אבל אני לא. אני נשאר כאן, וכאן אני אשאר עד שארץ ישראל תהיה מיושבת ופורחת או עד המוות שלי - מי מהם שיגיע קודם.

אז אני בוכה, וכואב, ומימיני ומשמאלי חבריי נופלים ממלריה וקדחת.

אבל אני לא מוותר.

----

מגיל אפס אני גר בארץ הזאת, ומגיל אפס כל הזמן מחדירים לי לראש צבא, צבא, צבא. צבא, צבא, צבא, שלום, מלחמה, צבא, מלחמה. גבורה וערכים, בטרום חובה ובגן חובה ובכיתה א' ו-ב', ככה עד סוף י"ב. טקס ועוד טקס של יום הזיכרון, וסיפור ועוד סיפור של גבורה, של איך צריך לנהוג בזמן מלחמה. אבל כל זה לא היה יכול להכין אותי לעולם.

ואחר כך גם בצבא. תרגיל, ועוד תרגיל, ועוד תרגיל. מתאמנים ומתאמנים לקראת המלחמה, מוכנים עד כמה שאפשר להיות.

אבל זאת הבעיה - אי אפשר להיות מוכנים. עם כל התרגילים, וכל העייפות, וכמה שהמפקדים ינסו להיות בני זונות. פשוט אי אפשר לדמות את המצב הזה, בשדה הקרב.

דם. והרבה דברים עפים. תמיד כשדיברנו, כשדימינו, דמיינתי את זה כמו סוג של סרט הוליוודי. רק עכשיו, כשאני פה, אני קולט איך מימין וממשמאל החברים הכי טובים שלי - כי רעות שכזאת לעולם לא תתן את ליבנו לשכוח - מתים. נופלים. "חללים". רק עכשיו כשאני קולט את כל זה, אני מחייך חיוך אירוני על כמה שזה לא כמו בהוליווד.

ואני עייף, ואני מפחד. כבר חמישה חברים שלי נפלו בשעות האחרונות, ואף אחד לא מבטיח לי שאני לא הבא אחריהם.

אבל אני לא מוותר על הקרב הזה.

אם אני מסוגל לתרום אפילו את החלק הקטן ביותר לקרב הזה, שיתרום אפילו את החלק הקטן ביותר במלחמה הזאת, שתתרום אפילו את החלק הקטן ביותר בדרך לחיים בטוחים בארץ שלנו - אני לא אתן את כל מה שאני יכול בקרב הזה, עד המוות.