ב-ה' באייר, תש"ח 1948, בשעה 16:00 אחר הצהריים נוסד הבית שלי. אני נולדתי רק 42 שנה לאחר מכן בעיירה קטנה אי שם באוקראינה, שאז עוד הייתה חלק מברית המועצות. נולדתי בארץ הלא נכונה, בטעות נולדתי באוקראינה. שם, לא היה הבית שלי. הבית שלי הוא ארץ ישראל.

בגיל שנה עליתי לביתי. הזיכרונות הראשונים שיש לי הם מארץ ישראל ולא מאוקראינה. בשבילי, אוקראינה זה כמו מילה חסרת משמעות. אני לא יודעת מה זה לגדול במקום אחר חוץ מישראל. למרות זאת, אנשים ששומעים שלא נולדתי בארץ ישר חושבים שאני בטח לא יהודייה, שאולי אני לא יודעת מזה בית כנסת בכלל.

כל שנה אני והמשפחה המצומצמת שלי (רק ההורים - אני בת יחידה) פוסעים על הכבישים ביום כיפור בדרך לבית הכנסת לדיבור קטן עם אלוהים. אז כן, אני יהודייה וגאה בזה. אז מה אם לא נולדתי פה, האזרחות היחידה שיש לי היא אזרחות ישראלית. אין לי שום זכויות באוקראינה ואני לא יכולה לחזור לגור שם פשוט כי זה המקום שבו נולדתי. המקום היחיד בשבילי הוא הבית שלי – ארץ ישראל. למי שתהה, אני יהודייה משני הצדדים. כל המשפחה שלי מורכבת מיהודים בלבד, אין אף אחד מדת זרה. תמיד הייתי נורא גאה בזה שאני יהודייה שלמה, אבל גם ידעתי שאני תמיד אהיה "הרוסייה", לא משנה מה אעשה. בעיני החברה הישראלית, אני תמיד אשאר רוסייה.

לפני שקיבלתי את תעודת הזהות שלי, הייתה לי פעילות בבית הספר בנושא "זהות אישית". כאשר המדריך שאל את חברי לכיתה: "לדעתכם, מיהו יהודי?", כולם ענו בבת אחת שיהודי הוא מי שנולד בארץ. באותו הרגע חשבתי שהולך להתפוצץ לי איזה ווריד מרוב זעם, או שאני הולכת להרוג את כולם על המקום. ישר לאחר מכן הועלתה השאלה מיהו ישראלי והתשובה הייתה זהה לחלוטין.

אז אתם שוללים ממני את היהדות שלי, את הציונות שלי, בגלל שלא נולדתי פה? שתדעו לכם, שסבא רבא שלי היה רב בקהילה שלו. הוא היה רב שידע לקרוא עברית ולמד תורה ועשה מצוות, אז אני, אני לא יהודייה? היהדות היא בדם שלי! אני, שמדברת עברית, חושבת בעברית וכותבת בעברית? אתם בטח חושבים לעצמכם עכשיו: אז מה? כל אחד יכול לדבר ולכתוב בעברית. בשבילי, זה לא עניין של מה בכך. אני חיה את התרבות הישראלית דרך השפה העברית. סימן ההיכר ליהדות שלי היא השפה שלי. הרי זוהי שפת הקודש, השפה שבה אלוהים דיבר עם בני ישראל בתקופת התנ"ך, השפה שבה אלוהים מדבר איתי היום. כשנסעתי עם ההורים שלי לכותל המערבי בפעם הראשונה ועצרנו לכתוב פתק לאלוהים, לשים אותו בכותל, שאלתי את אבא שלי: "באיזו שפה כתבת את הפתק?". "ברור שברוסית," הוא ענה לי, "אלוהים מבין את כל השפות". באותו רגע אמרתי לו: "אבא, האלוהים שלי מבין רק עברית."

אם תשאלו אותי, לא נראה לי שהוויכוח לגבי מיהו יהודי ייפתר אי פעם, פשוט כי זהו טבעו של האדם להתווכח ולא להתפשר על טענתו, מדי פעם אפילו להמציא דברים רק כדי להצדיק אמונה במשהו שהוא לא בהכרח נכון. ואני? אני אמשיך להיות יהודייה ישראלית גאה, כי זה מה שאני. זה מה שאני יודעת, וחוץ מזה... אין לי דרך אחרת.