אחריי

מקום חמישי

"אני יודעת מה עשיתם בקיץ האחרון" /

פולינה מטלניקוב, "אחריי! ד', באר-שבע"

אי פעם יצא לך לחשוב כמה שהישראלים הם מעצבנים, חצופים, לא מנומסים, ובכלל אנשים לא סימפאטיים לחלוטין? אני בטוחה שכן! הנהג שצופר מאחורייך שנייה לפני שנדלק הירוק, המוכר הצעקני בשוק, השכן המציק מלמעלה והאחות הקטנה והחופרת של חברה שלך, שאף פעם לא הבנת איך אף אחד עדיין לא רצח אותה... האם זה אפשרי לתאר את האנשים האלה אי פעם מתגבשים, מחזיקים ידיים, משתפים פעולה, מעודדים אחד את השני ועוזרים אחד לשני? ויתרה מכך, לא רק שזה קורה לאותם האנשים, אלא שגם אתה פתאום מגלה את עצמך טופח על שכמו של אותו השכן, מחייך לאותו המוכר, דואג לגורלו של אותו הנהג ומחבק את אותה האחות. התשובה שלך היא שלילית? המצב לא נראה לך מציאותי בשום פנים ואופן? ובכן, זה סימן בוהק לכך שלא היית בארץ בקיץ האחרון, ביולי-אוגוסט 2006. סימן שלא ראית את אותם ישראלים החצופים והמעצבנים צופים בחדשות עם דמעות בעיניים, לא הבחנת בתושבי הדרום המארחים בשמחה בבתיהם משפחות שלמות מצפון שחוו על בשרם את המטחים הכבדים של קטיושות, לא עברת בבתי חולים כדי לראות בתמיכה, אותה מקבלים נפגעי ההפגזות וחיילים פצועים. סימן שלא יצא לך לראות את מדינת ישראל מחזיקה ידיים ועושה הכל, גם את הבלתי יאומן, כדי לעזור ולתמוך אחד בשני.

במשך כל הקיץ הזה לא שמעתי אזעקה ולו פעם אחת, ואת הקטיושות והקסמים ראיתי רק בחדשות בטלוויזיה. לאותה עת העיר שלי, באר-שבע הייתה מקום יחסית בטוח, שהמלחמה כמעט ולא נגעה בו. אבל במדינה כל-כך קטנה אי אפשר שלא להיות שייך לכל דבר שקורה בה. לכל אחד ואחת בישראל היה חבר או קרוב משפחה שהתגורר בצפון או ששירת ביחידות קרביות בצבא ונשלח ללבנון או לעזה... כל אחד ואחת מאיתנו יום-יום עברו על רשימת הנפגעים, חוששים ומפחדים מלראות שם מוכר... לא נשאר ישראלי אחד, שמלחמת לבנון השנייה לא נגעה בו באיזשהו שלב. ואני לא מאמינה שנשאר אדם אחד, שלא רצה לנסות ולעזור... לא משנה איך – העיקר, לעזור!

ואל תגידו: "מה אני כבר יכול לעשות? הרי אין לי שום קשר לפוליטיקה, אני לא יכול לקבל ולבצע החלטות שקשורות למלחמה הזאת! אני סך הכל אזרח פשוט במדינה קטנה ואין לי את האמצעים לשנות כלום!". אל תחשבו על זה. כי ברגע שאתה אומר לעצמך: "אני חסר אונים ולא יכול לעשות כלום!", אז הפסדת. כי אתה גם לא תעשה כלום. כי אתה לא תאמין בכך, שאתה מסוגל לעשות משהו... משהו שישפיע. משהו שיעזור. וזאת טעות גדולה, והפסד גדול עוד יותר.

אז נכון, אנחנו סך הכל אזרחים פשוטים במדינה קטנה, אין לנו כוח פוליטי, אנחנו לא אולמרט, פרץ או חלוץ... אנחנו אפילו לא גיידמק, ואין לנו אמצעים לעזור לאלפי משפחות הנפגעים! זאת עובדה שלא ניתן להתווכח עמה. אבל כל המציל נפש אחת – כאילו הציל עולם שלם. אתה לא יכול לעזור לכל אזרחי מדינת ישראל, לכל נפגעי המלחמות, לכל החיילים הלוחמים... אבל לחלק מהם – אתה יכול! אולי לחלק קטן מאוד, אבל זה שווה המון. ועוד משהו, אם אתה באמת רוצה לעזור – אתה תמיד יכול למצוא איך.
 
"מחבקים ומחזקים" היה פרויקט שיזמו אותו כמה חבר'ה מעמותת "אחריי! נוער מוביל שינוי", אשר לא רצו לשבת בחיבוק ידיים. רעיון הפרויקט היה לקוח מפרויקט "מתוקים לחיילים", שהתבצע מדי שנה בסביבות חג הפורים מאז הקמת העמותה – איסוף התרמות של ממתקים וחטיפים במהלך כחודש ימים ואז בחג עצמו כל הנאסף חולק בתור משלוחי מנות לחיילים שנשארו בבסיסים. פשוט הפעם זה לא היה פורים ולא היה יותר מדי זמן לארגן את הפרויקט, אבל הרעיון היה אותו אחד: לאסוף כמה שיותר ממתקים ולשלוח את הכל לחיילי הצפון.

הרעיון פורסם בפורום של "אחריי!", דרכי הגיע לקבוצה שלי, התקבל בהתלהבות ואהדה והתקדם בצעדי ענק. התחלנו לפעול מהרגע שהתקבלה ההחלטה על הביצוע. מיד השגנו אישור מסופר שכונתי לעמוד בכניסתו ולבקש התרמות מלקוחותיו וכבר למחרת התחלנו לעשות משמרות. ובתור אחת שהיה לה ניסיון גם ב"מתוקים לחיילים" וגם ב"מחבקים ומחזקים", אני חייבת לציין את הדבר שהכי אפיין את הפרויקט השני: ההתלהבות לא רק של חברי הקבוצה אלא גם של האנשים שעשו קניות באותו סופר. גם כשאספנו מתוקים לחיילים לכבוד חג פורים קיבלנו לא מעט התרמות, אבל הפעם זה היה שונה – ובהרבה. כל יום נאספו לפחות חמישה-שישה ארגזים ותוך שבועיים אספנו כמות אדירה של מתוקים שנשלחו לצפון. כשאנשים שמעו שההתרמות הם בשביל החיילים, שנלחמים למען המדינה שלנו והמגנים עלינו, הם תמיד חייכו ותרמו. כי גם הם רצו לעזור. אפילו בדבר קטן – אבל לעזור.

ידענו שאין בידינו יותר מדי כוח כדי להשפיע על המלחמה – אנחנו לא בין מקבלי ההחלטות. ידענו, שהמתוקים שאספנו לא יגיעו לכל החיילים בצפון ובעזה שנלחמו למענינו. ידענו, שאנחנו לא מסוגלים לשמח ולעזור לכל החיילים, לכל תושבי הצפון, לכל הנפגעים ולכל המשפחות השקולות. ידענו והבנו את הכל. ועדיין לא חשבנו ולו לרגע אחד שהפרויקט שלנו – הוא סתם בזבוז זמן. כי לפחות לחלק מן החיילים זה הגיע. כי אם המשלוח של המתוקים גרם לפחות לחייל אחד לחייך – אז לא השקענו מאמצים לשווא. כי המציל נפש אחת – כאילו הציל עולם במלואו.

והאמת, שמשפט זה הוא נכון לכל מצב בחיים ולא רק לתקופת מלחמה. הרי אנחנו לא רק אזרחים של מדינה אחת, בעלי לאום אחד. אנחנו עם אחד, משפחה אחת גדולה. אנחנו ישראליים. החצופים, המעצבנים, הצעקניים והחופרים. האכפתיים, העוזרים, המחבקים והמחזקים. ואני מאמינה שיום יבוא ואתה בכיף תתקן את המחשב של השכן שלך, תעזור לאחות של חברה שלך להכין שיעורי בית במתמטיקה, ופשוט תחייך בחום לאדם עצוב ברחוב. הוא יחזיר לך חיוך. וזה מה שייעשה לך את היום. זה מה שיגרום לך להאמין בכך, שהעולם הוא טוב יותר ממה שתיארת לעצמך. זה מה שיגרום לך להבין, שכל הרע שחשבת על הישראלים למעשה שגוי ולא בהכרח נכון. זה מה יגרום לך להיות גאה בכך, שאני ואתה מהווים חלק מן המשפחה הגדולה הזו, שנקראת "עם ישראלי". מילה שלי.