אני רוצה לספר לך את הסיפור שלו. אני רוצה שתפקח את העיניים, תשטוף את הפנים, תביט בי, ודרך עיניי ומילותיי תבין מה הוא עבר ועובר, עם מה הוא מתמודד ולמה – תמיד נדמה שה"למה" מעניק משמעות ותוחלת ל"איך". אני רק רוצה לספר לך את הסיפור שלו, רק רוצה שתשמע.
הוא רצה לבכות. גם אז גם היום.
הוא רצה לבכות כשחבר שנעטף ברגעי השגרה בירוק-הירוק ההוא, נעטף בטלית הלבנה הנצחית, האלמותית, והובל אל מקום מנוחתו האחרון. הוא רצה לבכות כשראה ממעוף ציפור את מרבד הכובעים הסגולים שנוצר בין אבני הנצח. הוא רצה לבכות כשהבין שהוא לא מסוגל לא להתמודד עוד.
הוא בכה כשהיה לבד. בכה כשהבין שהוא ממשיך הלאה.
הוא רצה לבכות היום, במרחק שלוש שנים מהיום ההוא. רצה לבכות כאשר קולה של הדמות שמודיעה שהשגרה, שהיא איננה שגרה, ממשיכה בשגרתה ומשמיעה את קולה שוב. שוב "צבע אדום", שוב נפילות רחוקות-קרובות, נשמעות-לא נשמעות, גובות-לא גובות. הדי קול הנפץ שנשמעים ללא שמיעת קולה המכריז, נדמים כשל כוחותינו, אך איש אינו בטוח. הוא שומע, הוא רואה, הוא מרגיש וחווה, רוצה לבכות אך לא, אינו מרשה לעצמו. גם אז גם היום.
אני הולך איתו ברחובות העיר המצולקת והכואבת. על זגוגיות החלון ניתן לראות את בבואות הכאב והשכול, אך בעיקר את הייאוש. בעיני החתולים המשוטטים רואים בוודאות את הידיעה שבארעיות. מפתיע לגלות שגם הם מבינים, גם הם חיים את המציאות. הוא עוצר בפינת רחוב ואני איתו, תוהה מדוע נעצר דווקא שם, דווקא עכשיו.
"תביט" הוא אומר לי "תסתכל בפני האדון, מה אתה רואה?" אני מביט בגבר הרגיל כביכול ועונה לו באגביות "הוא מחייך, הוא נראה מאושר."
"הוא נראה לך מאושר?" בלוריתו הגבוהה מזדקפת עוד יותר בסימן שאלה נוקב וחודר יותר מכל יחידה צה"לית סודית ביותר. "באמת?"
אני בוחן את האיש שוב... הוא יושב בקרן הרחוב סביב השולחן בחברת אנשים שנדמים רגילים, בדיוק כמותו, ויחד איתו בוחנים את תצרף אבני המשחק שהלך ותפש צורה על שולחן הפלסטיק. "כן, הוא נראה מאושר, טוב לו" – אני חותם.
"אוקי" הוא אומר וממשיך ללכת, ואני בעקבותיו. אנו עוברים בסמטת המרכז המסחרי כאשר מצד ימין ניצב חלון הראווה של חנות הצילום שנדמת כאילו הפילם הוא עדיין הכנסתה העיקרית, ופשר המילה דיגיטאלית מתקשר לוידיאו החדש של סוני. תמונות של ילדים שמחים בשלל תחפושות מהדרות את הזגוגית הישנה. מצדה השמאלי של הסמטה עומד דוכן פלאפל שבעליו נראה מופתע מהתור שהלך והתארך בדרך לדוכנו, מראה סוריאליסטי והזוי ממש באותה העת.
אנחנו ממשיכים בהליכתנו, השמש מחייכת אלינו ומלטפת בקרני אור חמימות המעניקות עמן גם את ריחו של חג הפסח המתקרב. הוא תמיד אהב את פסח, קצת פחות את פורים בגלל שאסוציאטיבית – פורים זה ליצן עצוב, תחפושת לא מקורית, ומבזק חדשות מיוחד שמודיע על עוד חיים שנהרסו. אבל פסח זה סיפור שונה לחלוטין מבחינתו, חג החירות היה בשבילו הביטוי לחירותו האישית, חירותו האישית מהבינוניות.
הוא עמד במרכזו של הרחוב שהחל הולך ומתמלא אנשים שהגיעו כדי ליהנות מהחד ומהחום שהם מעניקים זה לזה – הוא הסתובב אליי וחייך. לא הייתי צריך לשאול מדוע נהג כך, הבנתי לבד. חבורה של צעירים, כנראה סטודנטים, פסעה לכיווננו. ריקושטים של מילים הבהירו כי החבר'ה הצעירים הביעו את אהבתם הצינית למרצה שהתנהג כאילו כל נקודה שהוריד מציונם העשירה את חשבון הבנק שלו. הוא פנה אליהם וביקש הכוונה למדשאה המרכזית בעיר. הם לא הכירו, הם לא מפה. קבוצת תלמידים קולנית שנעזרה במערכת ההגברה הניידת, זה שבדורי קראו לה טלפון נייד, נעצרה בדיוק מולי ושאלה האם הוא צריך עזרה. חמישה שני נוער הרימו ידם. כל אחד לכיוון שונה, והתחילו להתווכח מי צודק יותר ומי פחות. כשעזבנו אותם יכולתי להישבע ששטרות של התערבות עשו דרכם לכיסו של אחד מהם.
הוא המשיך לפסוע, אמנם עם יעד אך ללא מטרה מפורשת, נראה כי הוא תמיד היה כזה. הוא תמיד האמין שבסוף הכל יסתדר, יסתדר כל עוד נעשה מעשה. ולא, ציפייה והמתנה אינן מעשה מבחינתו אם תהית, תסמוך עליי, אני מכיר אותו טוב.
אישה זקנה עוזרת לגבר זקן לצלוח את האתגר היומי שהפעם היה בדמות שתי מדרגות ביציאה מהאוטובוס. כובע מלחמת העולם הראשונה כמעט ונשמט מראשו של האיש, והאישה, באינסטינקט מהיר של אישה זקנה ומנוסה, החזיקה אותו ואת כובעו בו זמנית. מבט תודה עייף, מתוסכל ומאוהב עבר בין הגבר לאישה שאיתו. הם החלו פוסעים לכיוון קבוצת התלמידים שהפעם עסקה בוויכוח תורו של מי לשלם עבור הנסיעה – ואז הוא נעמד.
אתה מבין? הוא פשוט נעמד כי ידע שזה מגיע. הוא הביט השמימה וחיפש את הניצוץ, את המשהו שירגיע, משהו שיגיד שזה רק הוא, שהוא אולי טועה או הוזה – אבל לא, לא הפעם, הפעם הוא צדק.
"צבע אדום, צבע אדום, צבע אדום" הכריז הקול, "צבע אדום", המשיכה האזעקה. השמים נותרו כשהיו, כחולים ובהירים, השמש המשיכה לחמם, האוטובוס עמד בחנייה. נראה כי הזמן עצר מלכת, העלים הפסיקו נשירתם, הזמן עצר מלכת.
שקט, דממה, שתיקה חרישית חזקה מהרמה שבצעקות מילאה את הרחוב.
האיש המבוגר משולחן הרמי הזדקף יחד עם חבריו, מוכר הפלאפל נזעק מתחת לדוכנו, תור האנשים שמולו התנגש האחד בשני – והדממה עוד נמשכת – חבורת הסטודנטים נשכבת מיד על הקרקע, אחד שם ידיו על ראש חברו. בני הנוער רצים אל מרחב המוגן שהכירו כנראה טוב כל כך, לא לפני שטמנו את הסלולארי עמוק בכיס – והדממה עוד נשכת – משחק תפקידים בין הזקן לבין הזקנה, הגבר לוקח אחריות ונשכב על זוגתו.
והוא? אתה שואל מה הוא עשה? הוא המשיך בעמידתו האיתנה, סופר בליבו את השניות שנותרו עד ל-. אני מוכן להישבע שראיתי ניצוץ של חיוך קטן של גאווה, גאווה באנשים שהרגיש חלק מהם אחרי היכרות כל כך שטחית וקצרה – ואז הופרה הדממה.
אני מצטער, אבל האסוציאציה העטית מבקשת לכתוב "בום", אך אתה מכיר אותי ויודע שזה לא הסגנון שלי. פיצוץ עז ביטל את הדממה הארעית, פיצוץ מחריש אוזניים, פיצוץ מרעיד איברים פנימיים וחיצוניים כאחד, פיצוץ אשר גל ההדף שלו הגיע למרחק עצום, מכסה שטחים בנויים ופתוחים, מכסה צעירים ומבוגרים, מכסה חיים ו- .
הוא הועף לאחור מאפקט מטריקסי טיפוסי ואני איתו, קצת בזווית אליו אך כמו תמיד, איתו. שוב שקט מלווה ברעשי הרקע של אזעקות המכוניות וסירנות כוחות הביטחון שמגיעים רק לאזורים בהם כבר אין ביטחון. הוא שכב על רצפת הבטון כאשר כל חלק מגופו כואב, הרים ראשו ונמנע מלהסתכל על בטנו או על רגליו, פחד מלראות. הוא רק הביט סמטה ולרחוב ממנו הגיע. המבוגר שנראה כמאושר שכב עם הפנים צמודות לקרקע ולא עשה סימנים שהוא הולך לשנות תנוחה בכוחות עצמו. שלט דוכן הפלאפל התמלא חורי רסיסים משל היה לרשת סינון תעשייתית. תלמידי התיכון החזיקו זה את זה ומנעו האחד מחברו מלהביט אל הכיוון ממנו הגיעו. אני בטוח שהם לא חשבו על הסלולאריים באותו הרגע. הסטודנט שדיבר בשבחי מרצו הקשוח, הסיר את חולצתו וכיסה את פני חברו שכנראה כבר החל במסע לעבר האור. הזקן והזקנה נראו בריאים ושלמים, העניין הוא שהם לא זזו ועיניהם נותרו פקוחות. אולי חרדה, אולי בהייה בנקודה בלתי נראית, אולי לבם האוהב פסק מתפקודו – יחד, באותה השנייה ממש.
והוא? אתה שוב שואל מה קרה לו? הוא לא נפגע, הוא המשיך לשכב שם ולסקור את מה שקורה סביבו משל היה צופה בסרט לא לו. לאחר מספר דקות הוא נעמד, ניקה את בגדיו בפעולה שנראתה לו כטבעית ביותר, נתן מבט אחרון באנשי הרפואה המעניקים טיפול רפואי בדמות סדין לבן לאלה שכבר לא יצטרכו טיפול וממשיכים הלאה.
ואז הוא הרשה לעצמו. אז הוא נשבר. אז, העניק לעצמו את מה שלא היה מסוגל לו. רק אז הוא בכה שוב. דמעות מלוחות ושקטות שחדרו את נקבוביות עורו ועשו את דרכן הארוכה עד לנשמתו. לאחר כמה שניות מהירות הוא ניגב את דמעותיו והמשיך ללכת. אני נותרתי שם מאחור, הוא אפילו לא הביט לעברי, הוא ידע שלא אוכל להמשיך איתו. אמנם אני הצל שלו אבל גם לנו, לצללים, יש גבולות. לא יכולתי להמשיך.
אני כותב לך כי רציתי שתדע את הסיפור שלו, שתכיר אותו, שתעביר אותו הלאה, שתדע שהוא לא רצה שתרחם עליו, שהוא לא רצה שיעזרו לו, הוא רק רצה שידעו מה הוא עובר ולמה. הוא רק רצה לא להרגיש לבד, הוא רצה את השיתוף, את נטילת החלק, את הגאווה שבעשייה ולא בהמתנה ל-.
הוא רק רצה שתדע שהוא תושב שדרות ושהוא לא הולך לשום מקום. הוא רק רצה שתדע שהוא תושב שדרות ושהוא לא מתכוון לגור בשום מקום אחר.
