![]() |
הסיפור של קריית מלאכיבחודש ינואר השנה קיבלתי טלפון משלומי - "אנחנו פותחים קבוצה חדשה של "אחרי לדרך!" בקריית מלאכי, מה אתה אומר?", הוא שואל אותי בהתלהבות המוכרת שלו. "אני לא יודע", אני עונה. אני שהורגלתי לקבוצות של 30 חניכים שכדי להקים אותן לא צריך יותר ממאמץ גיוסים קטן בתחילת השנה, הייתי ספקן. הניסיון של שנה שעברה הראה לי שכאן המאמץ הוא גדול מאוד ולפעמים בכלל לא רואים תוצאות - קשה מאוד ליצר אמון, קשה לאתר חניכים שיתמידו, כל אימון מתחלפים החניכים וצריך להתחיל מהתחלה... כל הסיפוק הזה - של להקים קבוצה עם חניכים שהולכים איתך באש ובמים, עם חניכים שגדלים לך מול העיניים, כמעט ולא קיים. "זה לא יהיה כמו בשנה שעברה", הוא אומר לי כשהוא שומע את ההתלבטויות שלי, "הפקנו לקחים. נרכז מאמץ, נשקיע שם יותר זמן בגיוסים, נביא עוד מדריך מהקהילה, אנחנו "אחריי!" אל תשכח..." "נו טוב", אני מוצא את עצמי עונה לו, "בוא ננסה". תמיד זה קשה להגיד לא לקסטרו, וגם, אחרי הכל, אתגרים חדשים תמיד היווו עבורי מקור משיכה. רגע לפני שאני מנתק הוא פתאום אומר לי "איך קוראים לחבר הזה של אח שלך שהיה במגלן?" "מלסה", אני עונה. "אז תביא אותו. אנחנו רוצים מישהו מהקהילה האתיופית שיהיה איתך", הוא אומר בפשטות, אמירה שיותר מאוחר יסתבר שתהפוך לקלף מנצח... בתחילת פברואר התחלנו. אחרי הסתייעות במנחי הנוער של התגבור הלימודי כדי לידע את החניכים על המפגש (מה שבדרך כלל לא עוזר יותר מידי), פשוט הגענו שלושתנו, שעה וחצי לפני הזמן, והתחלנו להסתובב ברחובות העיר - לאתר חניכים. "שלום, איך קוראים לך?", "אני אייל מאחריי! קורס הכנה לצה"ל", "שמעת על זה?", "לאן אתה רוצה להתגייס?" לא מתגייס?!", "לחצת כל הזמן ENTER בצו הראשון?", "לא הלכת בכלל?!" "לא חבל?", "הצבא הוא קרש הקפיצה שלך לאזרחות...", "אולי תבוא, עוד שעה אנחנו עושים כאן משהו- מראים סרט, משחקים כמה משחקים, יהיה נחמד. מה אתה אומר?"
"אולי..." "טוב אנחנו שם. אם בא לך תבוא." עשיתי את השיחה הזו כל כך הרבה פעמים, אותה שיחה שמזכירה לי כל פעם מחדש את המדריך הראשון של "אחריי!" שלפני 10 שנים פגש כמה חבר'ה על הברזלים בשכונת התקווה ומאז הכל היסטוריה... כנס הפתיחה החל. הינה אנחנו 6 מדריכים ורכזים על 10 חניכים, מנסים לעשות את הבלתי אפשרי, למרות שבנסיבות אחרות היינו יכולים לסחוף אחרינו גם 200.
שלומי מתחיל במשחק ואחר כך בעוד אחד. באותו הרגע אני לא יכול שלא להשוות בין הקבוצה שהקמתי פעם באזור חבל הבשור, שם אני גר, לבין מה שקורה פה. שם כולם רוצים מטכ"ל, שם כמה שתשחק אותה יותר קשוח, כך תהייה יותר אטרקטיבי, שם האש כבר דולקת, אפילו לא צריך ניצוץ. אבל פה? כאן הם רוצים לצחוק. פה הם רוצים קשר אנושי, פה אתה צריך להיות קודם כל בן אדם. אז הם צחקו, אפילו התפקעו מצחוק. רגע לפני הסוף כשראינו שהם עוד רגע נרדמים מכל הנאומים שלנו על כמה הצבא הוא כרטיס הכניסה שלהם לאזרחות, שלומי הוציא כדור והתחיל לפוצץ אותם. "כל אחר שמקבל את הכדור אומר את השם שלו ושם של חיה שהוא אוהב". "בום!" (זורק עליהם את הכדור) "למה לא תפסת?" "תהייה ערני זה "אחריי!" פה", "בום!" "יפה". "בום!" "למה לא תפסת? אין פה דבר כזה לא משחקת. פה זה אחרי! כולם ביחד", "כן איזה חיה את?" "חתול? יופי. אתם יודעים שיש יחידה קרבית לבנות בצבא עם שם של חתול?" "קרקל. שמעתם על זה?" "לא? לא נורא" "בום!" "עוד פעם לא תפסת?" אז מה אם דיברתי? תהיי ערנית!" "בום!" "רחלי- חתול" "בום!" "רחלי- חתול" "בום!" "רחלי- חתול" "בום!- רחלי- קרקל!!!" "יפה..." "בום!" "נו מאיר, מה קורה נרדמת?"
"וואי וואי זה משוגע זה..." (עדיף לעשות מה שהוא אומר) היה כנס מוצלח מאוד. שבוע לאחר מכן הגענו ואף אחד לא בא... אחרי 30 דקות איחור הגיעו שניים בג'ינס. ושוב הנוהל הרגיל של הטלפונים, להסתובב ברחובות. "הנה אחד שם בדיוק יצא מהבית...", "תראה את אלה, אתה חושב שהם בגיל המתאים?" תמיד כשאני עושה את המאמצים הנוספים האלה מהסוג שלא מתאים לי לעשות כמו להסתובב ברחובות ולהיטפל לעוברים ולשבים, אני מזכיר לעצמי שאלו הן סדרות השטח שלי. שכמו שאנחנו דורשים מהחניכים לפרוץ את הגבולות שלהם בעלייה למוחרקה עם אלונקות, אז שיטת הגיוס הסיזיפית הזו היא המוחרקה הפרטית שלי... פה אני רוצה להישבר הדוגמה האישית שלי נמדדת. למרות שהנוהל הזה של להסתובב ברחוב היה מוכר לי מאוד, ההליכה עם מלסה, בן הקהילה, נתנה להכל נופך אחר לגמרי. "עזוב אותו זה", הוא היה אומר לי פתאום כשהייתי ניגש לאיזה נער. "מה עזוב אותו? למה לעזוב?" "תעזוב הוא לא מתאים." "אבל למה?" "עזוב זה לא בשבילו." הוא היה אומר ולא מסביר ואני התחלתי להבין שאולי הוא רואה שדברים שאני לא... או שפתאום הוא היה שם יד על הכתף של נער אחד, אומר לו כמה מילים והולך, ואני כבר רואה שלפי הדרך שהחניך הזה הסתכל עליו זה כבר עשה לו משהו, שהצלחנו לשבור את חומת הניכור והחשדנות. "זה לא שהם לא מאמינים בך, הם לא מאמינים בעצמם", תגיד לי כמה חודשים לאחר מכן ליאת מהמתנ"ס בגדרה, שכבר עובדת עם בני הקהילה כבר שנים. "זה שהם רואים מישהו מהעדה שעשה את זה, זה נותן להם את ההרגשה שגם הם יכולים." בסוף גירדנו 8 חניכים והתחלנו את המפגש השני.
"מי שטועה, כל הקבוצה יורדת איתו למצב 2 לחמש שכיבות שמיכה", אמרתי להם לקראת הסוף, לא מאמין שהתרגיל הזה יעבוד. כבר קרה לי יותר מפעם אחת, במקומות אחרים בארץ, שהם טעו והיחיד שפמפם על החול היה אני. כי בשבילם לעשות כושר ולהזיע זו בושה, זה להיות פראייר. אבל הפעם הם ירדו ואפילו הוסיפו עוד 5. ובסוף ביקשו עוד פעם... למפגש השלישי אף אחד לא הגיע. ושוב הסתובבנו ברחוב, ושוב אחרי חצי שעה הגיעו ארבעה מהמפגש הקודם, אמרו שהיו להם דברים לעשות. ואנחנו עם הנאום הרגיל - "פה זה הכנה לצבא, צריך לבוא בזמן, ובלי ג'ינס אם אפשר... אבל לא נורא, העיקר שבאת." אחד מכללי היסוד ביצירת קבוצה זה לאתר את המנהיג שלהם. אם מצאת את זה שמקושר עם כולם ויודע לסחוף אחריו אנשים - הסתדרת. הוא כבר יביא את החניכים.
בפגישה השלישית מצאנו אותו. פתאום מאחד מחדרי הלימוד יצא לעברינו בחור בשם ארגאו שנראה קצת אחרת מכולם. התחלנו לדבר איתו. מסתבר שהבן אדם מסיים ללמוד בשעה 3 , משם הולך לקורס מחשבים עד 5, אחר כך לתגבור אנגלית עד 7 ועכשיו הוא פה. "אחד מהחבר'ה הכי רציניים שיש לנו פה", אומרת לנו מנחת הנוער, "בחור שמחויב להצלחה." "בפעם הבאה, תביא את חברים שלך", אומר לו מלסה כשאנחנו נפרדים. "אני אביא" הוא אומר. ובפעם הבאה הוא באמת מביא. פתאום רק ב 10 דקות איחור מגיעים לנו קבוצה של שישה חבר'ה. "שלומית ואביבה בדרך", הוא אומר לנו בזמן שהוא מרים טלפון לעוד מישהו שאמר שיבוא. "10 שניות חת!" "כולם מצב שתיים!"
"אחד" – "הולט!" "שתיים"- "הולט!" "שלוש"- "הולט!" "ארבע"- הולט!" מהדהדת הקריאה ואני כבר יודע שאת המילה הזו אני לא אשכח. גם אם תעיר אותי באמצע הלילה, אני אדע להגיד לך ש"הולט" זה שתיים באמהרית.
כשאני מגיע למסקנה שהם מוכנים, אני אומר להם- "בפעם הבאה אנחנו מביאים לכם אלונקות שתראו מזה באמת צבא. נעשה מסע קטן..." והם מתלהבים. "אל תשכחו להביא תיק קטן עם בקבוק מים ובלי ג'ינס בבקשה". שבוע אחרי הם מגיעים עם ג'ינס ובלי מים. אבל מגיעים. אני מתחיל ללכת בקצב 6 וכשהאלונקה מתחילה לנשוף בעורפי, עובר לריצה. והם אחרי. רצים כמו מטורפים. לא ריצה איטית כמו שבדרך כלל, אלא ספרינט מטורף. "הם לא מתכוונים לעצור", משהו בתוכי אומר לי ואני נזכר בבחור האתיופי ההוא שהיה איתי בגיבוש של השייטת וכשיצאנו לריצת ה 2000 הוא היה אחרי 5 דקות בקו הסיום. אז אני עולה על הגבעות, מטפס על ספסלים, עובר חומות וגדרות, והם אחרי. באותו הרגע פתאום מתגנבת אליי אותה תחושה מוכרת ומבורכת שכל מדריך בארץ מכיר, התחושה שבגללה אנחנו פה, פתאום אני יודע שמשהו קרה, משהו השתנה, הם עברו את הסוו'יץ' (Switch) והם יודעים שהם יכולים. ואולי אם נתמיד בזה קצת יותר, הם ינצרו את הידיעה הזו וייקחו אותה איתם לצו הראשון, ולמיונים, ולקורס, ולפסיכומטרי, ולטיול לדרום אמריקה, ולאוניברסיטה ולכל מקום שירצו. שבועיים לאחר מכן אני מספר להם על סדרת פסח- "עוד פחות מחודש יש סדרה. יוצאים יומיים לשטח. לומדים לנווט לבד, עושים מסעות, תרגילים, מקבלים חולצה של "אחריי!", כל מיני דברים..."
"מה, טיול?" הם שואלים בהתלהבות. "לא טיול. קוראים לזה סדרה. זה כמו טיול רק קצת אחרת." אבל הם בשלהם - "יש טיול!" הם אומרים לחברים שלהם בהתלהבות, "עוד שבועיים יש טיול". טיול הם קוראים לזה. שיהיה טיול.
מאת: רכז ב"אחריי! לדרך" - אייל שמיר .
|
הסיפור של קריית מלאכי![]()
|
|
