בשנת הלימודים 2005-2004 היו בישראל 155 אלף סטודנטים לתואר ראשון, שכ-80 אלף מהם למדו במכללות אקדמיות. בהתחשב בעובדה שהמכללות החלו לפעול רק לפני 13 שנה, מדובר בגידול מרשים.

 

"הקמת המכללות היתה החלום שלי", אומר פרופ' אמנון רובינשטיין, נשיא המרכז הבינתחומי בהרצליה, שהוביל ב-1992 את מהפכת המכללות בישראל בהיותו שר החינוך בממשלת רבין. ההחלטה ליצור מכללות אזוריות התקבלה עקב גלי העלייה מברית המועצות לשעבר, הגידול באחוז הזכאים לבגרות ותנאי הקבלה הנוקשים באוניברסיטאות - אך גם בשל שיקולים כלכליים. "הקמת המכללות חסכה למדינה 5 מיליארד שקל עד עכשיו", אומרת פרופ' שוש ארד, נשיאת מכללת רופין, יושבת ראש ועד המכללות ומי שהיתה שותפה לתהליך הקמת המכללות כשעבדה במועצה להשכלה גבוהה (מל"ג). "העלות ללימודים שהממשלה משקיעה בסטודנט במכללה נמוכה ב-25% מהעלות של סטודנט באוניברסיטה".

 

ואולם לא החיסכון למדינה עמד נגד עיניהם של מקימי המכללות. הם הבינו כי רף הקבלה הגבוה לאוניברסיטאות מותיר המוני סטודנטים פוטנציאליים שמוכנים לשלם בעבור השכלה - אך אין להם היכן ללמוד.

 

תנאי השוק התחרותיים יצרו שוק גועש ורוגש שדורש מהנהלת המוסדות להתהדר ברשימת קורסים מפוארת ובמרצים מהשורה הראשונה, להשקיע במסעות פרסום יקרים ולתור אחר תורמים עשירים. התמורה היא תורים ארוכים מול משרדי הרישום.

במכללות הפרטיות הבינו כי כדי למשוך תלמידים עליהן להציע חוגים ייחודים. כך למשל, במכללת נתניה פתחו חוג לבנקאות ושוק ההון ובמכללת תל חי מתגאים בחוג ללימודי הסביבה. "הבנו שכדי להביא סטודנטים לצ'ופצ'יק של המדינה חייבים חוגים יוצאי דופן", אומר איתן גדליזון, מנכ"ל המכללה האקדמית תל חי.

 

כדי להגיע לעמודי החדשות ולזכות בפרסום נוסף, מקיימות מכללות רבות כנסים חברתיים וכלכליים שמושכים את צמרת המדינה: המרכז הבינתחומי , לדוגמה, מקיים בכל שנה את כנס הרצליה של המכון למדיניות ואסטרטגיה, ומכללת נתניה מתגאה בכנס "הפורום למשפט וחברה".

 

ההבדל המשמעותי בין מכללה לאוניברסיטה הוא שבמכללה לא נערכים מחקרים. הוועדה לתכנון ותקצוב (ות"ת) של המל"ג אינה תומכת במחקרים שנערכים במכללות - ובלי מימון אין ביצוע. אבל יש מי שמצאו דרך אלגנטית לעקוף את זה. "גילינו דרך שמאפשרת לנו להרים פקולטה למדעים", אומר גדליזון. "יצרנו קשר עם מיג"ל, מכון מחקר יישומי בקרית שמונה, ומרצים שלנו שמלמדים בחצי משרה חוקרים שם בחצי המשרה הנותרת".

 

ואולם המחסור בתקציבים למחקר הוא נחלתם של המוסדות להשכלה גבוהה שמתוקצבים על ידי המדינה. המוסדות החוץ-תקציביים - המכללות הפרטיות - לא צריכים לחפש קומבינות כדי לקיים מחקרים או כדי להתקיים בכלל.

 

בישראל פועלים שמונה מוסדות לא מתוקצבים, שבהם לומדים כ-30 אלף סטודנטים. ההבדל העיקרי בין שני סוגי המכללות הוא שמכללה חוץ-תקציבית רשאית לנהל את ענייניה הכספיים באופן חופשי, בעוד שמכללה מתוקצבת כפופה למדיניות ממשלתית. כך למשל, היא חייבת לשלם לחברי הסגל שכר לפי מפתחות קבועים.

 

לעומת זאת, המכללות הפרטיות יכולות להתגאות במרצים מהשורה הראשונה, שמצטרפים אליהן תמורת שכר שמגיע לפי הערכות לכ-100 אלף שקל בחודש. "זה מתסכל אותי", אומרת בכאב פרופ' ארד. "אם אני רוצה מרצה ומכללה לא-מתוקצבת מציעה לו משכורת ענקית אני לא יכולה להשוות תנאים, כי אסור לי לפי חוק".

 

"אין סיבה שהמצטיינים בחברה הישראלית יהיו שונים מכל מנכ"ל אחר", משיב לטענות רנן הרטמן, מייסד ויו"ר הקריה האקדמית קרית אונו. "אם חושבים שהמרצים מגיעים רק בגלל המשכורת הגבוהה יותר, זה בפירוש מזלזל בהם וממעיט מערכם של המוסדות. המרצים מצאו אצלנו בית מחקרי לא פחות טוב מאשר במוסדות הציבוריים". פרופ' יחזקאל טלר, סגן יו"ר המל"ג, מוסיף: "למכללות עוברים בדרך כלל אנשים שקרובים לגיל פרישה ורוצים לעשות לביתם. הצעירים מעדיפים סביבה מחקרית. אין כאן סכנה של התמוטטות אקדמית".

 

היכולת של מוסדות פרטיים לשלם למרצים מבוקשים סכומים גדולים נובעת משכר הלימוד הגבוה שמשלמים אלפי הסטודנטים שלומדים אצלם. בעוד ששכר הלימוד באוניברסיטאות ובמכללות המתוקצבות הוא כ-12 אלף שקל בשנה, שכר הלימוד במכללות הפרטיות הוא 27-25 אלף שקל.

 

"את מי מקבלים במכללה פרטית? את מי שמשלם שכר לימוד", אומר בכיר באחת מהאוניברסיטאות. "אפשר לדחוס בכיתה אחת יותר ממאה איש שמשלמים שכר לימוד מופרז - אז תעשי את החשבון כמה מרוויחים אותם מוסדות". את עו"ד יצחק לקס, מנכ"ל מכללת שערי משפט, הדברים האלה מרגיזים. "בשנים האחרונות רף הקבלה עולה", הוא אומר. "אנחנו לא מקבלים סטודנטים עם פחות מממוצע 90 בבגרות. בעבר מכללות היו חלופה בעבור אלה שלא התקבלו לאוניברסיטה, אך כיום לא מעט בוחרים במכללות כאופציה ראשונה - למרות שכר הלימוד".

 

"למעשה, שכר הלימוד במוסדות הלא מתוקצבים ובמוסדות המתוקצבים הוא זהה", מסביר הרטמן. "ההבדל הוא שבעוד שבמוסד לא מתוקצב הסטודנט משלם את כל הסכום, במוסד מתוקצב הוא משלם 12 אלף שקל ועוד 12 אלף מגיעים מהות"ת".

"הסטודנטים במכללות הפרטיות נאלצים לשלם שכר לימוד כפול", מודה פרופ' צבי ארד, נשיא מכללת נתניה, "ואני קרוע בין הרצון לעזור לסטודנטים לבין הצורך לקיים מוסד לא מתוקצב". ופרופ' רובינשטיין מפתיע כשהוא טוען: "שכר הלימוד לא מכסה את ההוצאות השוטפות. אנחנו זקוקים לתרומות".

 

על פי החלטת המל"ג, מכללות פרטיות הן מוסדות ללא כוונת רווח. הפרט הזה דווקא מקל על מנהלי המוסדות, שיכולים לגייס תרומות. מי שמנצלת את העניין באופן הבולט ביותר היא המכללה האקדמית להנדסה בבאר שבע, הנקראת על שם איש העסקים סמי שמעון שתרם את רוב הכסף להקמתה. מכללות אחרות מתהדרות ברשימה ארוכה של תורמים. מכללת נתניה, למשל, גייסה תרומות בהיקף 12 מיליון שקל. בין התורמים: בן העיר יצחק תשובה ומשפחת המבורגר, שתורמת לחוג ללימודי ביטוח.

 

מה עושים עם התרומות? משקיעים במכללה ובסטודנטים. "אנחנו מעניקים מלגות בגובה 6 מיליון שקל בשנה", אומר פרופ' ארד. "כך לא רק בני עשירים יכולים ללמוד אצלנו". חלק מהכסף מופנה לפיתוח תשתיות: במכללת נתניה יש בריכת שחייה וחדר כושר שאינם אופייניים למוסדות לא מתוקצבים.

 

"אנחנו חיים חיי צנעה על גבול העוני", מודה בצער פרופ' שוש ארד. מכללת רופין, שעליה היא ממונה כבר שנתיים, היתה עד 2001 מכללה חוץ-תקציבית. הרצון של שדרת הניהול הקודמת ליהפך למכללה מתוקצבת הוביל להשקעות מרובות שנעשו בזמן קצר - ולבור תקציבי של 50 מיליון שקל, שכוסה על ידי איתור משקיעים. רק אחר כך אפשר היה לפנות שוב למל"ג ולבקש תקציבים.

מדוע שלא תחזרו להיות מכללה חוץ-תקציבית? נראה שככה החיים הרבה יותר קלים.

 

"אנחנו לא יכולים ליהפך למוסד פרטי, כי אנחנו מלמדים גם מדעי הים. אם היינו מבקשים מסטודנטים לממן את העלות לחוג הזה שכר הלימוד היה צריך להיות 50-40 אלף שקל בשנה".

 

עם כמה תרומות משועי עולם הכל היה מסתדר.

 

"קל יותר למכון ויצמן לגייס תורמים מאשר למכללה. יש מאות גופים שרוצים לגייס כסף - בתי חולים, ישיבות, מכללות. זה ג'ונגל".

עם זאת, אם לא מתכוונים להציע חוג הנדסי או מדעי זה די פשוט להקים מכללה. כל מה שצריך זה פרופסור שיעמוד בראש המוסד, לפחות 2,500 סטודנטים כדי להגיע לאיזון תקציבי ואישור לתוכניות הלימודים מהמל"ג. רצוי להכין מראש דפי עו"ש, כי במל"ג בודקים גם את היציבות הכלכלית של המכללה. "מוסדות פרטיים לא יכולים להרשות לעצמם להפסיד", מסביר הרטמן. "אנחנו לא יכולים לפנות למדינה, כמו האוניברסיטאות, ולומר: 'עשינו טעויות בהיקף מיליוני שקלים, אנא כסו לנו את הגירעונות'".

 

הדבר הכי משתלם שיכול לעשות מייסד מכללה פרטית הוא למצוא יישוב שמייחל למוסד להשכלה גבוהה בתחומו. הנחות בארנונה, עזרה בבנייה - את הכל הוא יקבל מהעירייה הנדיבה. עיריית קרית שמונה, למשל, מעניקה הקלות ארנונה למכללת תל חי, המעסיק הגדול באזור. היא גם נתנה למכללה בחינם קרקע לבניית מעונות. הכל למען עשרות אלפי שקלים שמשאיר סטודנט בצפון במשך שנה.

 

עיריית נתניה העמידה לרשות המכללה קרקעות, וזו סייעה בתמורה בשינוי מזרח העיר. העירייה הגאה הבאה שמצפה לשינוי היא אשדוד, שהעמידה לרשותה של מכללת שערי משפט 200 דונם. "כל עירייה רוצה שתהיה אקדמיה בתחומה", אומר עו"ד לקס. "משמעות הדבר היא העלאת קרנה של העיר ותנועה של רכישות, השכרות ואנשים איכותיים".

 

על סיוע מהמדינה, לעומת זאת, מקימי המכללות אינם יכולים לבנות. "עד סוף השנה כל המכללות שהיו באחריות אקדמית של האוניברסיטאות ייהפכו לעצמאיות", מבהיר פרופ' טלר. "לא נפתח עוד מוסדות מתוקצבים, ובדיעבד אולי לא היינו פותחים את כולם".

ריבוי המוסדות האקדמיים פוגע באוניברסיטאות?

 

"אוי לאוניברסיטה שתיפגע מקיומן של המכללות. המכללות נותנות מענה לאלה שלא מתקבלים לאוניברסיטאות או מעדיפים ללמוד קרוב לבית. בדרך כלל סטודנטים מעדיפים ללמוד באוניברסיטה - ולראייה, אין שם מקומות פנויים".

 

למעשה, בישראל אין עדיין השכלה גבוהה לכולם. אלה שאינם מתקבלים לאוניברסיטה צריכים לשלם עשרות אלפי שקלים בשנה למכללה. אולי צריך להנהיג רגולציה בתחום?

 

"אנחנו לא רוצים להיות מדינה של רגולציה. אם הסטודנט רוצה ללמוד משפטים - שישלם קצת יותר. אני חושב שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לשמור על שכר לימוד כל כך נמוך. צריך להעלות את שכר הלימוד ולבנות מערכת של מלגות לסטודנטים נזקקים. כרגע כולם מסובסדים - גם בעלי היכולת וגם הנזקקים. בארה"ב, מי שרוצה ללמוד בהרווארד משלם הון עתק כי הוא יודע שאחר כך המשכורת שלו תהיה יותר גבוהה".

 

לפרופ' רובינשטיין יש הצעה אחרת: "רציתי להנהיג סובסידיה לנצרך - הסטודנט, ולא למצרך - המוסד. תקצוב המצרך, שבכל מקום מלמדים שהוא בזבזני, הוא שריד להשכלה הישראלית של שנות ה-50".